קראתי את הכתבה שפורסמה ב־כלכליסט על “מלחמת חפירות” – ועל המאגר החדש של רשות העתיקות – והיא עוררה בי רגשות מעורבים. מצד אחד, אני שמח

ציונות ומנהיגות אינן רק נרטיב היסטורי או פרויקט פוליטי, אלא אחריות חינוכית ומוסרית לדור הבא. למנהיגות יש תפקיד לא רק לבנות מערכות ותשתיות, אלא לעצב

עד לא מזמן, עבודה מהבית לא הייתה אופציה ריאלית עבור אנשים שאינם פרילנסרים או אנשי ניהול מרכזיים בארגונים, כאלו ש-"לקחו את העבודה הביתה", ואילו כיום

יובל סיון, מורה להיסטוריה, בעל עבר חינוכי עשיר, מציג אצ השיקולים בעד ונגד הכרזת עצמאותה של מדינת ישראל: שיקולים נגד ההכרזה הענות לדרישת ארה"ב לשביתת

יובל סיוון, מורה להיסטוריה לשעבר מסביר על עיקר מאפייני העליה של יהודי ארצות האיסלאם לארץ ישראל: יהודים עלו מגלויות בהן נשקפה סכנה לקהילה – כשני

יובל סיון סבור כי כותרות שכאלו מדגימות את התבהלה והמסקנות שיש להמנע מהן. אנחנו חייבים לזכור שכלכלה היא בראש ובראשונה מצבי רוח ממש תנודתיים שתלויים

כתיבתו של יובל נח הררי היא כמו קריאה ליצירת מצע היסטורי משותף שמבקש לראות בארץ הזו בית בעל עבר אחד המאחד את כל יושביה. הרעיון

השפעת תהליכים דמוקרטיים, פלורליסטיים שהתרחשו בעולם בשנות השישים ומאוחר יותר בשנות ה 70-80 החלו להשפיע גם במדינת ישראל. העמדת היחיד וצרכיו במרכז החליפה את ראיית

יובל סיוון: מושבים העולים – רקע כללי בתקופת מלחמת העצמאות ועד 1952 הוקמו כ-270 נקודות ישוב חקלאיות חדשות, רובן היו מושבים וחלקן – קיבוצים 147