בהתייחסותו לכתבה באתר גלובס, מציג יובל סיון את עמדתו בנוגע לשביתה: "מבלי להיכנס להיבט הפוליטי שביתה לדעתי איננה כלי לגיטימי. יש עובדים שלא מזדהים עם האג'נדה הזו והם מרגישים כי הם חייבים להיות חלק מהשיח הכולל. מקום עבודה חייב, בין אם הוא פרטי ובין אם בסקטור ציבורי, להשאר נקי וככזה שמאפשר לעובדים עם כל מגוון ההשקפות והדיעות לקיים את עבודתם ולא לנקוט בשום צד של שום סוגיה פוליטית".
כתיבתו של יובל נח הררי היא כמו קריאה ליצירת מצע היסטורי משותף שמבקש לראות בארץ הזו בית בעל עבר אחד המאחד את כל יושביה. הרעיון
ציונות ומנהיגות אינן רק נרטיב היסטורי או פרויקט פוליטי, אלא אחריות חינוכית ומוסרית לדור הבא. למנהיגות יש תפקיד לא רק לבנות מערכות ותשתיות, אלא לעצב
קראתי את הכתבה שפורסמה ב־כלכליסט על “מלחמת חפירות” – ועל המאגר החדש של רשות העתיקות – והיא עוררה בי רגשות מעורבים. מצד אחד, אני שמח
התגובה המתבקשת לכתבה הזו נכתבת כמעט מעצמה, משום שהיא מדברת לא רק אל ההיגיון אלא אל הלב. אחרי שבועות של מתח, חרדה ואי ודאות קיומית,
הספר "נקודת התכה: משפחה, זיכרון והחיפוש אחר ארץ מובטחת" מאת רייצ'ל קוקרל חושף באופן מרתק פרק היסטורי כמעט עלום, שבכוחו לטלטל את התודעה הציונית המקובלת
הסיפור הרשמי של הקמת המדינה מוכר לכל ישראלי — ההצבעה הדרמטית באו״ם, הספירה המתוחה וחגיגות הרחוב. אך מאחורי התמונות הללו הסתתרו מהלכים דיפלומטיים מרתקים, שהיו
