קראתי את הכתבה שפורסמה ב־כלכליסט על “מלחמת חפירות” – ועל המאגר החדש של רשות העתיקות – והיא עוררה בי רגשות מעורבים. מצד אחד, אני שמח לראות שנעשה סוף־סוף ניסיון להנגיש ממצאים ארכיאולוגיים לציבור הרחב; מצד שני, התחושה היא שהמהלך הזה עדיין לא מצליח להוציא את נשמת המקום. יש בו וייב של “פריטי מידע מרצדים”, אבל לא של סיפור שלם, חי ונושם, המעוגן במרחב ובזמן.
כשאנחנו נוגעים בהיסטוריה, זה לא מספיק להציג קנקן יפה או מודל תלת־ממדי מרשים — אם הוא לא מחובר למקום ולסיפור האנושי שמאחוריו. אני רוצה להבין מי גר שם, מה קרה להם, איך המקום השתנה – לא רק לראות רסיסים בודדים של עבר.
הכתבה הזו מזכירה לי עד כמה חשוב שהמדינה תיצור לא רק ארכיון דיגיטלי מרשים, אלא חוויית סיפור אמיתית — כזו שמחברת בין ממצא לעולם החי של ימינו. נגישות אמיתית להיסטוריה לא נמדדת בכמות הנתונים, אלא ביכולת לגעת בלבבות ולגרום לנו להרגיש חלק מהסיפור.
כי אם ההיסטוריה שלנו תישאר רק ברשומות קרות — אנחנו עלולים לשכוח את מה שהופך אותה לחיה, אנושית ומשמעותית באמת.
