Archive

התגובה המתבקשת לכתבה הזו נכתבת כמעט מעצמה, משום שהיא מדברת לא רק אל ההיגיון אלא אל הלב. אחרי שבועות של מתח, חרדה ואי ודאות קיומית,

הספר "נקודת התכה: משפחה, זיכרון והחיפוש אחר ארץ מובטחת" מאת רייצ'ל קוקרל חושף באופן מרתק פרק היסטורי כמעט עלום, שבכוחו לטלטל את התודעה הציונית המקובלת

הסיפור הרשמי של הקמת המדינה מוכר לכל ישראלי — ההצבעה הדרמטית באו״ם, הספירה המתוחה וחגיגות הרחוב. אך מאחורי התמונות הללו הסתתרו מהלכים דיפלומטיים מרתקים, שהיו

הכותרת מתוך הכתבה 'חינוך הוא לא מקצוע, הוא שליחות' משקפת תובנה עמוקה ומשמעותית, במיוחד לאור האתגרים הייחודיים שמערכת החינוך בישראל התמודדה איתם מאז אירועי 7

אני מתייחס לדיווח זה בדאגה ובמקצועיות. מהזווית המקצועית שלי, הפרקטיקות המתוארות מעוררות חשש משמעותי בנוגע לגניבת ידע וטכנולוגיות רגישות. העברת צוותים שלמים והצעת שכר מנופח

זהו צעד חיובי ומשמעותי של עיריית גבעתיים לשיפור התקשורת עם הורי התלמידים. המערכת החדשה בווטסאפ מנגישה את השירות החינוכי ומאפשרת: – תקשורת ישירה ונוחה בין

נשים היו מאז מעולם עיקר כוח העבודה בעולם ההוראה והחינוך. הן מעולות והן ראויות ומניסיון תמיד אהבתי לעבוד עם נשים כקולגות ונשים שניהלו אותי לאורך

הבינה המלאכותית היא כבר פה. הסוסים יצאו מן האורווה. החרדה כפי שמובעת בכתבה אכן קיימת. אך כמו כל המצאה בהיסטוריה, ממשאבות המים ועד המחרשות שייתרו

רבים החוקרים כבר במאות השנים האחרונות שקישרו בין עיתות משבר לבין פריחה של המגזר העסקי. אפילו יש חוקרים פסיכולוגוסיטים אשר קישרו בין מצוקות חברתיות כמו

הכנס שהתקיים מדגים שוב את רוח החוסן והלכידות החברתית הקיימת בחברה הישראלית. דווקא בימים כאלו של משבר משמעותי אנחנו זוכים לראות יוזמות שצומחות הן 'מלמטה'